פירות חמישה עשר

"חרוב שניטל לברכה בחמישה עשר בשבט,זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו.כיוון שרואים אותו זכר ארץ-ישראל לפניהם בא,מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים,עיניהם ליה ואומרים:הוי,ותוליכנו,אבינו האב הרחמן, קוממיות-קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה,לארצנו-שהחרובין מאכל עיזים שם ...ומעשה באדם מישראל,שהביא פעם אחת למקומנו תמר,ויהי לפלא,והיו כל בני העיר,למקטנם ועד גדולם,רצים לראותו.נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר,תמר זה,כתוב בתורה! ואטו מילתא זוטרתא היא,זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל,!..וארץ ישראל נצנצה לנגד פניהם"

על יסוד דברים ששמעה מאביה והקטע שצוטט,והמשכו מתוך סיפורו המופלא של מנדלי מוכר ספרים כתבה נעמי שמר -למחזה שעל יסוד הסיפור -את שירה 'פירות חמישה-עשר' ובו המילים "דְּבַש הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב /וְאוֹרְחַת גְּמָלִים עֲמוּסֵי כָּל טוּב./הֵנָּה שוֹב יָשוּב שֶמֶש לְבָבִי/וּמִשָּם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא......וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעְגּוּעַי".במשך מאות שנים התלוו לאכילת פירות 'חמישוסר' בגולה געגועים למוקד חלומם של יהודים- אל ארץ ישראל שנצנצה בפניהם  "הנה מערת המכפלה!הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי!הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריה!הנה עולים על הר הזיתים,אוכלים חרובים ותמרים ונותנים לתוך כליהם מלו חופנים עפר ארץ-ישראל!...אוי,אוי,היו נאנחים,ועיניהם מקור דמעה".
(מנדלי מוכר ספרים 'מסעות בנימין השלישי')

מאשכנז לספרד
'נהגו העם בחרובין' (ראש השנה ט"ו,ב) ובמרוצת השנים הארוכות והקשות  של ישיבת עם ישראל בגולה,במזרח ובמערב, היה הפרי הצנום,הנוקשה והיבש סמל לפירותיה של ארץ-ישראל עד שכל מי שזכה לאכול מעט מחרוב שהגיע מארץ-ישראל פסק עליו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".האמנם מייצג החרוב את פירותיה המתוקים והעסיסיים של הארץ? החרוב ששמו נלקח מהמילה 'חרב' הן מלשון יבש והן על שום צורתו כאותו כלי נשק  'חרב' וודאי אינו מייצג את הקיווי והאנונה,התפוז והתפוח,האגס והאפרסמון ועוד עשרות מיני פירות שיעלו על שולחננו בימים הקרובים.אז מדוע פירות? יותר מפעם אחת זכיתי להשתתף ב 'סדר ט"ו בשבט' בבית ניסים ברכה בחולון כאשר על השולחן הונחו יותר ממאה וארבעים מיני פירות שונים הגדלים בארץ ישראל. האמנם ראוי החרוב,מאכל העיזים, לשמש פרי ייצוגי לשפע מיני הפירות  שנתברכנו בו.

המעיין בספרות הרחבה על ט"ו בשבט ימצא ,בדרך כלל,כי הראשון אשר מזכיר את מנהג אכילת הפירות הוא ר' יששכר בן סוסאן,מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת ואשר בספרו 'תיקון יששכר' (של"ט-1579) כותב "יום ט"ו בו (בחודש שבט) ראש השנה לאילנות,לכן אין נופלין בו נפילת אפיים ולא מתענין בו.האשכנזים יק"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום... מסתבר שהמנהג שנרשם בצפת במחצית השנייה של המאה ה-16 היה כבר מוכר קודם לכן  בקהילות ישראל באשכנז אך לא בקהילות ספרד. הפרופ' משה חלמיש בספרו 'הקבלה :בתפילה, בהלכה ובמנהג' מצא מקור מוקדם יותר בספר שהודפס ב-1557 בסביוניטה ושם מנומק ט"ו בשבט בנימוקים הלכתיים אך המחבר מוסיף "ולפי שיום זה הוא ראש השנה לאילן הוא מנהג כל אחד לקנות ביום זה מעט מכל פרי ופרי אשר יימצא" (עמ' 325). על יסוד דברים אלה ו 'תיקון יששכר' כתב המגן אברהם (סי' קל"א,ס"ק ט"ו) "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות".מן המקורות המוקדמים משתמע באופן מפורש כי המנהג קדם למאה ה-16 שאז כבר היה מקובל על 'כל אחד'.ראוי לשים לב למקור מ-1557 שלפיו אכילת מיני הפירות רבים-ללא קשר למקום גידולם בארץ-ישראל או בחו"ל-היא הדרך הנכונה לחגוג את ט"ו בשבט.

במשך מאתיים שנים ויותר היה מנהג אכילת הפירות מוכר ומקובל בקרב יהדות אשכנז בלבד.המפנה הגדול התרחש בעקבות פרסום הספר הקבלי-מוסרי 'חמדת ימים', שזהות מחברו לא נפתרה עד היום,ואשר חידש את פני החג על דעתו מבלי שמצא סמך לדבריו בכתבי האר"י ור' חיים ויטאל.הוא הקדיש לעיצוב היום קונטרס מיוחד בשם 'פרי עץ הדר' שהוא הבסיס ל 'סדר ט"ו בשבט' שהודפס לראשונה בתפ"ח=1728 ואשר רבים יקיימו בשבוע הקרוב.בטקס המיוחד שמציג הספר נכללים אכילת פירות ואמירת תפילות,כוונות קבליות, פסוקי תורה,נביאים וכתובים,משניות ומאמרי רבים מספר 'הזוהר'.החלק המרכזי בטקס מתואר כך :"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם....לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".בהמשך הוא מביא את דברי חיים ויטאל שיש שלושים מיני פירות,מהם עשרה הנאכלים פנים וחוץ (ענבים,תאנים),עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים,אפרסקים),עשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים,בננה,שקדים).שלושה סוגים אלה של פירות הם כנגד שלושה עולמות-עולם הבריאה,עולם היצירה,עולם העשייה.המחבר קובע את סדר אכילתם כדי להשפיע את שפע האילן הקדוש הוא עץ החיים.

למה הפירות
מן המקורות השונים עולים שלושה טעמים מרכזיים לאכילת הפירות בט"ו בשבט.יש שוודאי יוסיפו טעם רביעי,שאינו נזכר,טעמם המעולה ומתיקותם של פירות ארץ-ישראל כפי שהם מוכרים לנו.אלא שבספרות הדנה בחג האילנות טעם חשוב זה אינו נזכר באופן מפורש.שלושת הנימוקים המרכזיים הם: זכירת יום המועד ט"ו בשבט,זכירת תרומות ומעשרות ו-זיכרון ארץ-ישראל, כפי שראינו בסיפורו של מנדלי מוכר ספרים וכפי שאפשר למצוא בעשרות קטעי ספרות נוספים.חיוב הלכתי אין באכילת הפירות ועל כך העיר המגן אברהם בכותבו "שלא נמצא מקור לדין זה לא בפוסקים ולא במקובלים" .ומדוע אין חיוב הלכתי? כיוון שהאילן ופרותיו נידונים בעצרת-חג השבועות (משנה, ראש השנה פ"א,מ"ב).אף שאין חיוב הלכתי הרי שבספר מנהגי החת"ם סופר שנודע בקביעתו כי 'חדש אסור מן התורה' נכתב כי "בט"ו בשבט באו על שולחנו כל מיני פירות". וכל כך למה? בספר 'אדני פז' על שולחן ערוך  "על ידי זה שמרבים בו באכילת פירות האילנות,ייזכרו שהוא ראש השנה לאילנות,ויתפללו עליהם שיתברכו הפירות".דומה הוא הטעם בספר 'תורת אמת' הכותב כי אכילת הפירות נועדה לשבח על פירות העבר ולהביע תקווה על פירות העתיד "שיעלו ויפריחו פירות שמנים ומתוקים לצרכי האדם".זיכרון חובת תרומות ומעשרות מביא קונטרס ענייני ט"ו בשבט  המציין "נהגו להרבות באכילת פירות ביום זה,כדי לזכור את דיני תרומות ומעשרות וערלה התלויים ביום זה,ומשום כך הקפידו יותר על פירות ארץ- ישראל". פסק הלכה מעניין במיוחד הנקשר לכך חיבר ר"ש דבליצקי, מגדולי הפוסקים בבני ברק הכותב נגד שילובם והוספתם של אותם שעליהם מברכים פרי האדמה."כאשר אחד הטעמים לאכילת פירות ביום זה הוא להראות שהיום ראש השנה לאילנות לעניין תרומות ומעשרות... אדרבה מהראוי היה להקפיד שדווקא לא לאכול מפרי האדמה בתוך סדר הפירות בכדי שלא יבואו לטעות שגם לגביהם קובע יום זה".

זיכרון ארץ-ישראל שאין בו מרכיב דתי או הלכתי הוזכר רבות בספרות העברית שנכתבה בגלות וביטוי לכך נתן ש"י עגנון ב'סיפור נאה של סידור תפילתי' שבו הוא מתרעם על שעורך הסידור קיפח את ט"ו בשבט ולא כלל אותו בסידור שביום זה 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל'. בספר 'חגי ישראל ומועדיו' מציין המחבר,הד"ר ווארמן כי באמצעות אכילת הפירות "מתחזק הקשר בין יהדות התפוצות והמולדת".

כמה מיני פירות
מרובים הם מיני הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל.אלא שמנהג זה שמקורו במולדת והתפתחותו בגולה עורר את השאלה,היש מספר חובה של מיני פירות שצריך לאכול בט"ו בשבט.נפלגו הדעות לפי הטעמים השונים.יש המרבים במיני הפירות ככל אשר תשיג ידם.יש הנוהגים לאכול רק את שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ-ישראל אף שלא כולם פירות,ואותם אוכלים על פי סדרם בפסוק.מהר"ם חגיז היה נוהג לאכול חמישה עשר מיני פירות- 'חמישוסר'- כמניין ימות החודש עד החג וכמניין פרקי המשנה או פרקי תהילים שייקראו ב 'סדר'.על הרב יצחק וייס סופר כי הקפיד לאכול שלושה עשר מיני פירות כמניין 'אח"ד' . בחלקו הראשון של המאמר הבאנו את דעתו של ר' חיים ויטאל על אכילת שלושים מיני פירות המתחלקים לשלוש קבוצות של עשרה עשרה מינים.בקרב הקהילה היהודית הלא גדולה שהתקיימה בהודו נהגו לאכול חמישים מיני פירות בסעודת החג.זאת ועוד,במקומות רבים הקפידו לאכול תחילה את מיני  הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל,כחלק מהזיכרון של חג זה שאין בו ריבוי הלכות ויש בו ריבוי פנים של מנהגים.  יש שנהגו להקפיד ולאכול פרי חדש על מנת לזכות ולברך בערב החג ברכת 'שהחיינו'. בקרב רבים מעדות אשכנז היה נהוג לאכול את מרקחת-ריבה מהאתרוג של סוכות לסעודת ט"ו בשבט.

אכילת הפירות לוותה בטקס בפני עצמו שהתגבש באופן שונה בכל קהילה וקהילה,אך ברוב המקרים היסוד היה התיקון 'פרי עץ הדר'.באיזמיר ,למשל, האיש היה מברך על החיטה  והאשה על הגפן 'אשתך כגפן פוריה',הבן ברך על הזית 'בניך כשתלי זיתים',וברכת הרימון והאגוז נמסרה לבנות  'כל כבודה של בת מלך פנימה'.וכן הלאה.בסאלוניקי הוקרא שיר מיוחד בלאדינו  שחיבר ר' יהודה קלעי 'קונפלאש די ט"ו בשבט',ובעת הסעודה היה האב מברך על כל פרי ופרי והמסובין רק ענו 'אמן'.בכורדיסטאן נהגו לבד מסעודת הפירות לקיים 'משלוח מנות' כדוגמת פורים אך כל תוכנו פירות.כאשר לשמחה אין חיובים הלכתיים אלא רק מנהגים המנעימים אותה היא יוצרת את אותה אווירה של התרוממות רוח ואחווה משפחתית וקהילתית.זיכרונה של ארץ-ישראל היה תמיד במוקד טקסי החג כפי שביטא זאת המשורר אברהם רגלסון בשירו :

צלחת לחמישה עשר

על פני צלחת קטנה זו

פרושה ציון כולה-

מ'ראשון' שקדים,מצפת חרוב,

ענבים ממטולה.

 

אשא תפוח-זהב ביד

ואשקו-יען

רקחיו מימי ירדן הם,

קליפתו-שמש כנען.

 

רימון אגיף ברתת-

עסיסיו כמה טהורים!

הרימון צמח בתל חי

ודמו-דם גיבורים.

 

 

ד"ר יואל רפל, ייסד וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון.מחבר האנציקלופדיה  'מועדי ישראל'.